דיני הפרטיות במרחב האינטרנטי

דיני הפרטיות במרחב האינטרנטי.

מבנה המרחב הקיברנטי, לצד נגישות המידע העלה לדיון ברחבי העולם את השאלה כיצד מגנים על הזכות לפרטיות ברשת האינטרנט. בעוד המערכות הטכנולוגיות מנסות להתמודד עם תופעות הפגיעה בפרטיות בדרכים שונות, המערכת המשפטית מאפשרת חשיפת פרטים אישיים של אנשים שהיו מעורבים בהליכים משפטיים שונים.

הגישה הרווחת טרום עידן הטכנולוגיה היתה כי העיתונים של היום הם עוטפי הדגים של מחר בשוק. בעידן הטכנולוגי, פרטיו האישיים של אדם אשר הורשע ואף ריצה את עונשו, קרי שילם את חובו לחברה, לעולם לא ישכחו ובכך יתכן ופגענו בזכותו להישכח, קרי זכות לגיטימית בעניני המחוקקים השונים במדינות המערביות.

פסקי דין ומאמרים המתפרסמים בפומבי משמשים כמקור מידע עבור אנשים רבים ובכך מופר האיזון שבין עקרון פומביות הדיון לזכות לפרטיות. להערכתי, הבעיה טמונה בשילוב שבין הבנת המרחב הקיברנטי, ההגדרות המאפשרות פרסום מידע במרחב זה, וכן בחוק ובתקנות בתי המשפט אשר מאפשרות פרסום פרטים מזהים בפסקי דין.

על מנת להבין את משמעות הדברים, יש ללכת צעד אחורה ולנתח את משמעות ההגדרה "הזכות לפרטיות". במהלך כתיבת ספרי זה נחשפתי להגדרות רבות, להלן דוגמאות מהם. בית המשפט העליון:

"הנה כי כן: הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד. הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד. פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו. זוהי המסגרת באמצעותה הוא עשוי, אם הוא בוחר בכך, לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. זהו "מבצרו" הקנייני, האישי והנפשי".[1]

פרופ' זאב סגל:

"ברור שכל אדם זכאי למידה של אלמוניות ואינטימיות, ולניהול אורחות חייו באין מפריע. זכות זו תהא משמעותית רק אם תכלול בחובה את חופש ההכרעה של אדם להחליט איזה מידע אודותיו יהא נסתר מעיני הציבור. זכות כזו תגלם בחובה אינטרס פרטי מובהק של נושא הזכות להגן על ה"אני" שבו מפני חדירתה של החברה לתחום הפרט. ענייניו הפרטיים של אדם כמוהם, מבחינת מסוימות, כקנינו של אותו אדם, ולו הזכות לקבוע מה ייעשה ברכושו שלו".^[2]

רבות הן הדוגמאות אותן יכולתי להציג המנתחות את משמעות המושג הזכות לפרטיות בעולמנו הגשמי. מנגד אטען כי לא בהכרח קיימת קורלציה בין הזכות לפרטיות בעולמנו הגשמי אל מול התפתחות המרחב הקיברנטי.

הגורם המרכזי לשינוי הוא ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשור האחרון, הכוללות בין היתר את תחום העיתונות המקוונת, מערכות העברת מסרים מהירה, שיטות ציתות ומעקב, וירוסי מחשב המשולים ל"סוסים טרויאנים" אשר ייעודם לדלות אינפורמציה מתוך מערכות המידע; כל אלו ועוד שינו את פני המונח הזכות לפרטיות.

עוד אציין כי גם המשפט המשווה, בימים אלו לומד כיצד להתמודד עם המצב החדש, וכי רק לאחרונה נחשפנו לפסק דין אשר ניתן בבית המשפט העליון של אירופה, ועיקרו "זכותו של אדם להישכח", קרי אדם רשאי לפנות לחברת גוגל על מנת שתסיר מידע אודות עברו מתוצאות החיפוש שמופיעים במנועיה באינטרנט.

פסק הדין ניתן בבית המשפט הגבוה לצדק של האיחוד האירופי היושב בלוקסמבורג, והוא ההתפתחות המעידה על הפנמה בעניין קיומו של המרחב הקיברנטי בכל הקשור לדיני הפרטיות, ולסוגיות הדורשות התאמה מחדש בהתיחס לשינוי אותו העולם חווה.

כבוד השופט ברק אמר: "עניין לנו בניסיון אנושי החייב להתאים את עצמו למציאות חיים משתנה".^[3] מנגד, יש הרואים בהתפתחויות הטכנולוגיות המודרניות סיבה לדאגה ודרישה לפיקוח הולם, כך מדבריה של כב' השופטת בייניש:

"ההישגים הטכנולוגיים של העידן המודרני הביאו עמם כתוצאת לוואי אפשרויות נרחבות לפגיעה בפרטיות. מאגרי המידע המצויים בידי הרשויות, בכלל, ובידי מס הכנסה, בפרט, נותנים בידי עובדי הציבור שיש להם גישה אליהם יכולת ועוצמה לאסוף מידע רב על כל אדם מהציבור בישראל בכל היבט מתחומי חייו. חזונו האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול בדבר 'האח הגדול' עלול על נקלה להפוך למציאות חיים אם לא יושמו הגבולות לנגישות למאגרים ולשימוש בהם מעבר למטרה המוגבלת שלשמה ניתנה הסמכות למופקדים על מאגרי המידע".^[4]

מנגד, כב' השופט גרוניס, מבקש למצוא דרך לשלב בין הטכנולוגיות החדשות לעולמנו הגשמי, גם ברובד המשפטי:

"אמצעי המחשוב המודרניים והטכנולוגיה המתקדמת בתחום התקשורת מביאים עימם ברכה רבה בצד סכנות גוברות לפגיעה בזכותו של האדם לפרטיות. בעניינו, כמו בתחומים אחרים, לא ניתן לטמון ראשנו בחול ולהמשיך לפעול על פי נורמות וכללים ישנים ומיושנים. כך, לעניין טענתה של העותרת, כי רשויות שלטוניות ותאגידים ציבוריים, דוגמת המוסד לביטוח לאומי, יידרשו להגיש בקשות פרטניות לקבלת מידע האצור במחשב של משרד הפנים. כאשר מדובר באלפים רבים של בקשות וכאשר הדבר ניתן לביצוע על דרך תקשורת מחשבים, האם נתעלם מן האפשרויות החדשות? לטעמי, חרף הסכנות והקשיים עלינו להתאים את תשובותינו".^[5]

אכן הפסיקה האירופאית החדשה משולה לרוח הנושבת בגבם של חברי הכנסת הישראלים, אשר חשקה נפשם בהטבעת חותמם בספר החוקים הישראלי. לא מכבר, הוגשה "הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון הזכות להישכח), התשע"ד 2014[6]. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב:

"מטרתה של הצעת חוק זו היא לאפשר לאזרח להוריד משרתי החיפוש האינטרנטיים מידע אשר יש בו כדי לפגוע בפרטיותו ובשמו הטוב, ובכך להסב נזק לחייו. המחיקה תתאפשר רק לאחר שהמבקש פנה בעצמו למנוע החיפוש וסורב, ולאחר שבית המשפט שקל את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי שהמידע יהיה נגיש לכלל לעומת הפגיעה בחייו של הפרט."

"הזכות למחוק את המידע משרת החיפוש, אותה זכות שהוגדרה לאחרונה על ידי בית הדין האירופאי כ"זכות להישכח", אינה זכות מוחלטת. ישנם מקרים רבים שבהם זכותו של הציבור לדעת והצורך הציבורי להיותו של המידע חשוף לכל יגברו על זכותו של הפרט להסרת המידע מהרשת והנזק שנגרם לו כתוצאה מהיותו חשוף לכל. תפקידו של בית המשפט יהיה לאזן בין זכויות אלה."

"בניגוד לכתבות בעיתונות הכתובה או האלקטרונית, שהן חד פעמיות במהותן וחולפות עם הזמן, האלגוריתם של מנועי החיפוש מייצר קונטקסט סיפורי חדש, אשר לעיתים עלול להוביל להכפשתו ופגיעה בשמו הטוב של אדם, אם בצדק ואם לאו, ועלול לייצר נזק ממשי לחייו, לעבודתו ולפרטיותו. בניגוד לפריט מידע חדשותי "רגיל",  אשר יכול להיות מוסר לפי החוק הקיים על ידי בית משפט, מנועי החיפוש אינם מייצרים מידע חדש אלא מציגים את המידע הקיים ברשת מלכתחילה, בצורה שונה. ללא קיומם, לא היה מיוצר אותו הקשר בין סיפורים שונים המסוגל להסב נזק לפרט – נזק שהוא אינו מידתי, וכתוצאה מהעובדה שהאינטרנט "אינו שוכח", נזק שגם אינו מוגבל בזמן."    

ניתן לומר כי הזכות לפרטיות נובעת מתוך הבנתנו כחברה כי במרחבים הגשמיים ו/או הוירטואליים, ישנם נושאים אשר אינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת של הפרט. בהיפוכם של דברים אומר כי הזכות לפרטיות היא נגזרת יחסית להבנתו של האדם שבאותם המרחבים, ישנם נושאים אשר אינם בשליטתו המפורשת של האדם.

כאמור, הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות לה זכאי כל אדם באשר הוא. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה ו/או חדירה לחייו, ולשלוט על מידת החשיפה של חייו בהתאם לרצונו.

פרופ' דניאל סולוב (פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון)[7] אמר: "הפרטיות היא אחד המושגים החשובים ביותר של זמננו, ועם זאת הוא אחד החמקמקים ביותר"[8]. במסגרת מחקריו בתחום הבנת הפרטיות[9], הציע מדרג קטגוריות של מצבי פגיעה בפרטיות במטרה להסיט את הדיון התאורטי והמשפטי בהגדרת המושג "פרטיות":

1. איסוף מידע, בכל דרך שהיא, לרבות מעקב ו/או חקירה.

2. עיבוד המידע, כלומר צבירת המידע, ניתוח בסיס המידע, אבטחת מידע וכן עשיית שימושים אחרים במידע, לרבות היעדר שקיפות כלפי מושא המידע.

3. הפצת מידע המהווה עבירה מסוג הפרת אמון, גילוי מידע, הגברת תפוצתו של המידע, סחיטה ואיומים בעזרתו, נטילת זהות, שיבוש ועיוות המידע.

4. חדירה ו/או פלישה בלתי מורשת לרבות התערבות בלתי מורשת בקבלת ההחלטות.

מניתוח עומק דבריו אלו ניתן לזהות את מרבית החוקים המוכרים הנהוגים במסגרת החוק המקובל, לדוגמה: חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, חוק הגנת הפרטיות, חוק האוסר על האזנות סתר, החוק למניעת הטרדה מינית, צווים למניעת הטרדה מאיימת , חוק החולה, חוק סדר דין פלילי, פסלות ראיות ועוד.

במילים אחרות ניתן לומר כי בדרך זו או אחרת, סוגיית הזכות לפרטיות ברורה למחוקק. מנגד אטען כי התהום שבין עולמנו הגשמי, לבין המרחב הקיברנטי, נוצר מצב שבו בפועל לא תמיד ניתן לאכוף את החוק המקומי כנגד אותו המעוול מהמרחב הקיברנטי.

הבעיה טמונה בהבנה שבין הזכות לפרטיות בעולמנו הגשמי, לבין הזכות לפרטיות במרחב הקיברנטי, שהוא למעשה נגזרת של המונח פרטיות המידע.

"מידע פרטי" - הוא אותו נתון בפורמט דיגיטאלי מכל סוג שהוא ו/או כפלט מחשב ("פלט" - נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על ידי מחשב )[10] המקשר בין נושאים אישיים המוגדרים בחוק המקומי לבין אותו האדם.

"המקשר" - יתכן וקיים ברמה פוטנציאלית ו/או המופשטת ו/או האובייקטיבית או בעל אופי ממשי וסובייקטיבי אשר יתקבל על ידי מערכת המעניקה פירוש כלשהו המהווה משמעות לאותו הקשר.  

פרופ' הלן ניסנבאום מאוניברסיטת ניו יורק[11] הציעה את גישת "פרטיות הקשרית" לפיה הזכות לפרטיות היא נגזרת מאופן העברת המידע האישי בין מסדי הנתונים, באשר הם. מדבריה נלמד כי הפרת הפרטיות איננה מתרחשת כאשר נאסף מידע אודות הפרט, אלא כאשר עובר מידע בלתי רלוונטי לגוף המקבל.

לדוגמה, העובדה שהבנק מחזיק פרטים פיננסיים אודות לקוחותיו אינה מהווה פגיעה בפרטיות, כך גם לגבי מוסד רפואי השומר מידע רפואי אודות מטופליו, אולם אם פרטים פיננסיים מהבנק יועברו למוסד הרפואי ולהפך, אזי תתרחש פגיעה בפרטיות, קרי זרימת המידע הבלתי רלוונטי עבור הגוף המקבל מהווה הפרה של התנאים שהתירו את אחזקת המידע והוא הפגיעה בפרטיות.

באיחוד האירופי, "אמת המידה" להגדרת המונח מידע אישי הראוי להגנה היא קיומו של ערך חד ערכי המזהה את אותו האדם בו מדובר. בארצות הברית, מידע אישי מוגן ברשימה מוגדרת של מצבים, הכוללים מידע פיננסי, מידע רפואי ו/או מידע גנטי הגזור מתוך מידע רפואי. מידע אשר אינו מוגדר במפורש בחקיקה האמריקנית איננו זוכה להגנה ביחסים שבין הפרט לממסד, ו/או שבין הצרכן לתאגיד.

בפועל, הבעיה איננה טמונה באותם מוסדות פיננסים ו/או רפואיים אשר מחזיקים מידע אודות הפרט, המחוייבים לעמידה באותם הסעיפים העוסקים בשמירה על מאגרי המידע כחלק מחוק הגנת הפרטיות[12] . הבעיה טמונה באותו סרטון פוגעני אשר מופץ באופן "ויראלי" ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות וכי הפצתו היא הפגיעה בפרטיות.

בפרק זה אסקור את ההתפתחות הטכנולוגית לצד ההפנמה בקרב קהילת המשפט העולמית בנושאי הזכות לפרטיות בעידן הגלובלי, חופש המידע, לצד זכות הציבור לדעת. בנוסף, אנתח את חוקי היסוד המגינים על פרטיות בכלל ואבצע השוואה מעמיקה בין מספר מדינות מהמובילות בעולם המערבי.

עוד אשתדל להביא חדשנות, ואף אציע דרכים לפתרון סוגיות בענינים שעל סדר היום, כגון הזכות להישכח בעולם הדיגיטאלי.

___________________

ד"ר שני רופא, עו"ד

משפט וטכנולוגיה, מחשבים ואינטרנט, דיני משפחה ומשפט מסחרי.

Mobile:  052-3078833

Direct:  03-908-0934

Fax:     03-908-0939

E-Mail: Shani@roffeh.com

web: www.roffeh.com

web: www.roffeh.net

web: www.roffeh.biz

---

[1] ע"פ 5026/97 גלעם ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון נו 164.

[2] זאב סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט (תשמ"ג), 175 ,178.

[3] בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 470.

[4] עש"מ 6348/01 בן דוד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(2) 918, 923.

[5]בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, דינים עליון טז, 799, דברי השופט גרוניס בפיסקאות 2 ו- 12 לפסק הדין.

[6] https://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/19/2648.rtf

[7] http://docs.law.gwu.edu/facweb/dsolove/bio.htm

[8] Privacy is one of the most important concepts of our time, yet it is also one of the most elusive. As rapidly changing technology makes information increasingly available, scholars, activists, and policymakers have struggled to define privacy, with many conceding that the task is virtually impossible.

[9] http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1127888

[10] www.nevo.co.il/law_word/Law01/214_001.doc

[11] http://www.nyu.edu/projects/nissenbaum/index.html

[12] http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/087_001.htm